פסק-דין בתיק ע"א 3425/02

מונחים לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופטת ענת ברון), מיום 31.10.02, בת"א 98075/98. בית משפט השלום דחה תביעה שהגישה המערערת נגד המשיבה, וחייב את המערערת בהוצאות משפט ושכר-טרחת עו"ד בסך 15,000 ש"ח. הערעור מתייחס לדחיית התביעה והערעור שכנגד מתייחס לסכום ההוצאות.

1.                    הרקע

(א)                המערערת היא חברה העוסקת בניקוי יבש. למערערת היו במועד הרלוונטי לתביעה חמישה עשר סניפים, ארבעה מהם היא הפעילה ישירות (דיזנגוף, בבלי, רמת השרון ואור יהודה; להלן:- " הסניפים") והיתר הופעלו על-ידי זכיינים. על-פי שיטת העבודה של המערערת, לקוחותיה היו מוסרים בגדים לניקוי בסניפים, הבגדים היו מועברים לסניף באור יהודה, שהיה הסניף הראשי ובו גם משרדי המערערת (להלן:- " בית העסק") - שם התבצע הניקוי, ולאחר מכן היו מוחזרים לסניפים לאיסוף על-ידי הלקוחות.

המשיבה היא חברת ביטוח.

(ב)                 ביום 9.1.97 הגישה המשיבה למערערת הצעה לביטוח הסניפים (נספח "ב" לתצהירו של מר בוימולד (להלן:- " בוימולד"), סוכן הביטוח של המערערת).

מר צדוק יחזקאל ממשרד השמאים אלידן שמאים וסוקרים בע"מ ביצע סקר הגנות בסניפים (נספח "ד" לתצהיר בוימולד, להלן:- " הסקר").

ביום 12.2.97 בוצע סקר בבית העסק ונמצא כי " במקום מותקנת מערכת אזעקה שאינה פעילה ואינה תקינה" (סעיף 4 לסקר). בסעיף 9 לסקר פורטו המלצות מיגון נגד סיכוני פריצה.

ביום 30.1.97 הוציאה המשיבה למערערת פוליסת ביטוח (להלן:- " הפוליסה") לרבות רשימה לפוליסת "עילית משולבת לבתי עסק" (נספח "ג" לתצהיר בוימולד, להלן:- " תוספת 0") הנותנת כיסוי ביטוחי לסניפים מיום 1.1.97 עד 31.12.97. בתוספת 0 הופיעו התנאות מיגון לפריצה.

ביום 9.4.97 הוציאה המשיבה תוספת לפוליסה (נספח "ה" לתצהיר בוימולד, להלן:- " תוספת 1"). הצדדים הסכימו ביניהם שתותקנה מערכות אזעקה בשלושה סניפים של המערערת (דיזנגוף, בבלי ורמת השרון) על חשבון המשיבה, וכך נעשה: המערערת שילמה למתקין, והמשיבה זיכתה אותה בתוספת נוספת לפוליסה (נספח "ו" לתצהיר בוימולד, להלן:- " תוספת 2").

(ג)                  בלילה שבין 27.10.97 ל-28.10.97 אירעה פריצה לבית העסק, ונגנבו פריטי לבוש של לקוחות המערערת וציוד משרדי. לאחר בדיקת שמאי מטעם המשיבה, הגישה המערערת למשיבה דרישת תשלום בסך 431,889 ש"ח בגין נזקיה הישירים. המשיבה דחתה את דרישת המערערת בטענה כי על-פי תנאי הפוליסה אין כיסוי ביטוחי.

(ד)                 לנוכח תשובת המשיבה, הגישה המערערת, ביום 28.9.98, את תביעה נגד המשיבה לבית משפט קמא. כתב התביעה נשען בעיקר על טענה עובדתית שלפיה מיד לאחר קבלת תוספת 0, פנה מנהל המערערת, מר מונבז (להלן:- " מונבז") באופן מיידי לבוימולד, התנגד להתנאות המיגון וביקש לבטלן, או לחילופין - להעביר את הביטוח לחברה אחרת. בהתאם לדרישה זו הוציאה המשיבה, ביום 9.4.97 (כמחצית השנה לפני הפריצה), את תוספת 1, שביטלה את התנאות המיגון. לכן, אין לקבל את ניסיון המשיבה להחיל את התנאת המיגון לאחר שבוטלה. לשיטת המערערת, היה כיסוי ביטוחי לבית העסק במקרה של פריצה גם ללא צורך בהתקנת מערכת אזעקה. טענה נוספת שהעלתה המערערת היא, שהמשיבה הציעה לה פיצוי כספי בסך 200,000 ש"ח בלי להודות בחבות, והצעה זו עולה כדי ניסיון פסול לניצול מצוקת המבוטח בניגוד לסעיפים 57-58 לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, תשמ"א-1981 (להלן:- " חוק הפיקוח"). בכתב התביעה תבעה המערערת נזקים בסך 921,621 ש"ח בראשי הנזק הבאים: מלאי, לבוש וציוד משרדי, הוצאות תיקון נזק למבנה, הוצאות שירותי שמירה, הוצאות מומחים, הוצאות טיפול משפטי בעד תביעות צד ג', עושק וניצול מצוקת המבוטח, אובדן רווחים והוצאות מימון.

(ה)                המשיבה כפרה בטענות העובדתיות שנטענו בכתב התביעה. לגרסתה, המערערת ידעה על דרישת המשיבה למיגון, ולא כפרה בה גם לאחר שעוגנה בתוספת 0. המשיבה הפנתה לתוספת 1 ותוספת 2, שבהן צוין מעל לרשימת התנאות המיגון: " בוטל", אך מתחתיה צוין: " חדש. כמפורט לעיל - ראה תיאור הגנות החל מיום 17.3.97 ומיום 10.3.97.". המשיבה גם כפרה בשיעור הנזק הנטען.

2.                    פסק דינו של בית משפט קמא

בית משפט קמא מיקד את המחלוקת, בקובעו שהשאלה המרכזית שיש לברר, ושעליה השליכה המערערת את כל יהבה, היא: " האם קיומה של מערכת אזעקה פעילה בבית העסק היוותה תנאי מוקדם לחבות הנתבעת במקרה של פריצה, כפי שארעה, אם לאו" (עמ' 7 לפסק-הדין). בית המשפט השיב לשאלה בחיוב, בקובעו כי לשון הפוליסה מלמדת שהתנאות המיגון אומנם שונו בתוספת 1 לעומת תוספת 0, אולם אין בפוליסה יסוד לגרסת המערערת בדבר ביטול ההתנאות, ובראשן מערכת אזעקה תקינה ופעילה. השופטת הנכבדה דחתה את גרסת המערערת כי אחת הסיבות להוצאת תוספת 1 הייתה דרישת המערערת לביטול ההתנאות, וקיבלה את גירסת המשיבה כי הסיבה האמיתית להוצאתה הייתה תוספת כיסוי ביטוחי בגין אובדן רווחים, והגדלת הפרמיה בשל כך. טענת המערערת שהתנאות המיגון בוטלו עמדה בניגוד למסמך בכתב, ולא התיישבה עם הגיונם של דברים. יתר על כן, בית המשפט האמין לעדותו של בוימולד - שגרס כי הוסכם עם המערערת עוד בשלב ההצעה שתנאי המיגון שהוסכמו עם חברת הביטוח הקודמת יעמדו בעינם גם בפוליסה החדשה, ולא האמין לעדותו של מונבז - שגרס שלא הסכים לתניות המיגון, וסבר שהן בוטלו בתוספת 1 בהתאם לדרישתו. קביעות אלו קיבלו חיזוק מראיות נוספות, ובהן: עדותו של מר מועלם, שהתקין את מערכות האזעקה בשלושת סניפי המערערת, ושממנה השתמע שמונבז ידע שהמשיבה דורשת מיגון כתנאי בסיסי בפוליסה, וכן - עצם העובדה שהמשיבה נשאה בעלויות התקנת המיגון בסניפים; שהרי מדוע תישא בעלויות התקנת המיגון אם זה אינו מתחייב מכוח הפוליסה? חיזוק נוסף למסקנתו מצא בית משפט קמא בעובדה שהמערערת המשיכה לשלם למוקד שמירה מדי שנה, למרות שלגרסתה הייתה זוכה לכיסוי ביטוחי גם ללא אמצעי מיגון זה. מטעמים אלה, ומשלא הייתה מחלוקת כי מערכת האזעקה לא הושמשה - קבע בית משפט קמא כי המערערת לא מילאה את תנאי הפוליסה הדורשים מיגון בבית העסק כתנאי מוקדם לכיסוי ביטוחי ולחבות המשיבה במקרה של פריצה, והורה על דחיית התביעה.

3.                    טענות המערערת בערעור

(א)                בהודעת הערעור המחזיקה 14 עמודים העלה ב"כ המערערת שלל טענות - הנוגעות הן לנטל השכנוע, הן לקביעות העובדתיות של בית משפט קמא, הן להתרשמותו של בית המשפט מהעדים ומהראיות והן למצב החוקי והשלכותיו.

(ב)                 בעיקרי הטיעון מטעמו טוען ב"כ המערערת שהמשיבה לא ביטלה את חוזה הביטוח, למרות שהמערערת לא קיימה את התנאי הנוגע להתקנת מערכת מיגון בבית העסק, ויש לראות בה כמי שהסכימה להמשך קיום הפוליסה גם ללא אמצעי המיגון. כלומר, אליבא דמערערת, אפילו נצא מנקודת הנחה שהתקנת מערכת אזעקה על-ידי המערערת הייתה תנאי שבלעדיו אין - עדיין יש לראות במשיבה מי שוויתרה על תנאי זה. טענה זו של המערערת נסמכת על סעיפים 18 ו-21 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן:- " חוק חוזה הביטוח"), שלפיהם יש לראות במערכת האזעקה אמצעי להקלת הסיכון (ולא תנאי בסיסי לתחולת הפוליסה), כמשמעות מונח זה בסעיף 21 לחוק חוזה הביטוח; משלא ביטלה המשיבה את חוזה הביטוח בתוך 30 יום מהרגע שנודע לה שחרף דרישתה לא התקינה המערערת מערכת האזעקה בבית העסק (בוימולד, שלוחה של המשיבה, ידע זאת) - רשאית הייתה המשיבה לבטל את החוזה בהודעה בכתב למערערת, ומשלא עשתה כן - היה על בית המשפט לראות בה כמי שהסכימה לוותר על התנאי, לפי סעיף 18(ב) לחוק חוזה הביטוח.

(ג)                  ב"כ המערערת עוד טוען ששגה בית משפט קמא בהתעלמו מכך שחברת הביטוח הנפיקה פוליסה שלא בהתאם להצעת הביטוח, והוסיפה סייגים המשליכים על היקף חבותה ללא ידיעת המערערת או הסכמתה. בהקשר זה נטען, שבית משפט קמא לא ייחס להצעת הביטוח את המשקל הראוי, ולא לקח בחשבון את העובדה שאם האירוע היה קורה לפני שהוצאה פוליסה 0 - הייתה ההצעה המסמך היחיד שעל-פיו נכרת חוזה הביטוח, באופן שמשקף את הסכמות הצדדים. מבחינה זו, יש לראות בהצעת הביטוח מסמך בכתב, ובטענת בוימולד כי המשיבה עמדה על תנאי המיגון שהיו קיימים בפוליסת הביטוח הקודמת - טענה בעל-פה שעומדת בסתירה למסמך בכתב. המערערת מוסיפה בהקשר זה שבית משפט קמא נמנע מלזקוף לחובת המשיבה את אי הבאתן של ראיות.

(ד)                 טענה נוספת בפי המערערת, שהמשיבה נהגה בניגוד לסעיף 55 לחוק הפיקוח על חוזה ביטוח, תשמ"א-1981 (להלן:- " חוק הפיקוח") שעניינו באיסור תאור מטעה. לטענתה, יש לראות בהוספת תנאי המיגון לתוספת 0 תיאור מטעה, העולה כדי חוסר תום לב ומצדיק הטלת אחריות על המשיבה. עוד נטען בהקשר זה שמונבז התנגד לתנאי המיגון, ובית המשפט לא ייחס לכך את המשקל הראוי.